המיזם הלאומי ישראל דיגיטלית

תיאור המגמות הדיגיטליות בעולם

הפיכת המחשב לאישי בשנות ה-80', וכניסת האינטרנט לחיינו החל מאמצע שנות ה-90', יצרו עולם דיגיטלי חדש המבוסס על טכנולוגיות מידע ותקשורת. יותר מ-40% מאוכלוסיית העולם – כ-3.2 מיליארד איש – גולשים כיום באינטרנט, לעומת כ-400 מיליון בלבד בשנת 2000, וישנם יותר משבעה מיליארד מנויי סלולר ברחבי העולם לעומת פחות ממיליארד בתחילת המילניום^[2]. האינטרנט והסלולר משמשים כיום כפלטפורמות לפיתוח והפצת טכנולוגיות מתקדמות נוספות.

היקפי המידע המיוצרים על-גבי תשתיות התקשורת הללו הינם חסרי תקדים, ומנגישים כמעט את כל הידע המוכר לאנושות בכל נקודה על-גבי הגלובוס: בשנת 2012 הוערך כי בכל יום נוצרת בעולם כמות בלתי-נתפסת של מידע – 2.5 אקסה-בייטים, שהם כ-2.5 מיליארד גיגה-בייטים – ומאז הואץ קצב זה באופן ניכר^[3]. לצד זאת, הדיגיטציה מעודדת חדשנות עסקית ותומכת בצמיחה הכלכלית העולמית: הכלכלה הדיגיטלית תורמת כ-19.2 טריליון דולר לתמ"ג העולמי, יותר מהתמ"ג של האיחוד האירופי או ארצות הברית, ומהווה 22.5% מהתוצר העולמי. עד 2020 צפויה הכלכלה הדיגיטלית לגדול בכ-5.5 טריליון דולר נוספים, ולהגיע לנתח של 25% מהכלכלה העולמית^[4].

בשנים האחרונות עברה "המהפכה הדיגיטלית" לשלב חדש, במסגרתו הואצו תהליכי השינוי הכלכליים והחברתיים. ארבע מגמות דיגיטליות מתפתחות כיום במקביל, תוך שהן מייצרות מודלים עסקיים חדשניים ושיטות עבודה דיגיטליות מהפכניות, ומשנות את הדרך בה כל אחד מאתנו חווה את חייו. מגמות אלו ידועות כ-SMAC – מדיה חברתית (Social), טלפונים ניידים (Mobile), ניתוח מידע (Analytics) ויישומי ענן (Cloud):

מלבד זאת, מגמות טכנולוגיות חדשניות כמו תחום הסייבר ואבטחת המידע, Fintech, ערים חכמות. בריאות וחינוך בעידן הדיגיטלי מהוות מנוע צמיחה משמעותי לכלכלה, ומשפיעות על כלל תחומי החיים של האזרח. מדינות שאימצו את המהפכה הדיגיטלית ופעלו להטמעת הטכנולוגיות החדשניות בכל רבדי החברה והמשק, כמו דרום קוריאה, בריטניה, אסטוניה, שוודיה, דנמרק, נורבגיה ועוד, נהנות מפריון גבוה יותר, צמיחה מהירה יותר ואיכות חיים טובה יותר לאזרחיהן, בהשוואה למדינות אחרות^[5].

המיזם הלאומי שם לו למטרה לקדם צמיחת תעשיות דיגיטליות בישראל, לתמוך ביצירת סביבה של חדשנות, לשפר ולהטמיע את המהפכה הדיגיטלית בעבודת הממשלה והמרחב הציבורי, וכן לעודד ולסייע לאזרחים ולעסקים לעשות שימוש ביתרונות טכנולוגיות המידע והתקשורת ובחדשנות מבוססת מידע (Data Driven Innovation). הנחת היסוד המונחת בבסיס תכנית זו, היא כי מדינת ישראל מוכרחה להתקדם לחזית העידן הדיגיטלי בעוצמה ובמהירות, על מנת להבטיח את המשך שגשוגה הכלכלי ואת רווחת אזרחיה, תוך שימת לב לכלל פלחי האוכלוסיה והמגזרים השונים בה, כחלק מתפישה כוללת לקידום הלכידות החברתית והגיוון בה, העצמת הפרט וצמצום הפערים החברתיים, הגיאוגרפיים והכלכליים בה.

מצב הדיגיטציה במדינת ישראל

היא נמצאת במקום השני בשיעור ההשקעה במחקר ופיתוח לתל"ג בעולם^[6], והיקפי ההון-סיכון לנפש המושקעים בה הינם הגבוהים בעולם – 170$ לנפש, לעומת 75$ בלבד במדינה המדורגת במקום השני, ארצות הברית^[7]. כמו כן, ישראל מדורגת במקום גבוה במדד התחרותיות הבין-לאומי של הפורום הכלכלי העולמי באינדיקטורים המתייחסים לחדשנות ומוכנות טכנולוגית.

הצרכנים הישראליים נתפסים כ"מאמצים מוקדמים" (Early Adopters) של טכנולוגיות ושירותים חדשניים, כך שקיים במדינה בסיס איכותי להטמעת שירותים דיגיטליים. יש לציין גם את חדירת הטלפונים החכמים הגבוהה בישראל, המהווה גורם מאפשר משמעותי לאימוץ יישומים דיגיטליים.

עם זאת, על אף החדשנות הישראלית והטכנולוגיות המתקדמות הנמצאות בשימוש בתעשיית ההיי-טק המקומית – הפוטנציאל והיתרונות הגלומים בעידן הדיגיטלי טרם חלחלו בצורה משמעותית לכל מגזרי המשק ושכבות האוכלוסייה.

כך למשל, למרות פריסת תשתיות התקשורת הרחבה במדינה, ישראל מדורגת רק במקום ה-24 מבין מדינות ה-OECD בחדירת פס רחב קווי, וממוקמת רק במקום ה-25 בעולם מבחינת מהירות גלישה ממוצעת^[8]. בנוסף, בישראל קיים פער דיגיטלי (Digital Divide) משמעותי בין חלקים באוכלוסייה המנצלים את הפוטנציאל הטמון בעידן הדיגיטלי, לבין אוכלוסיות מוחלשות שלעיתים קרובות אינן מפיקות תועלת מפירות הדיגיטציה^[9]. כפי שניתן לראות, הפער הדיגיטלי תואם לפערים הכלכליים והחברתיים הקיימים במדינה, וכך למעשה מתחזק רמות אי-שוויון גבוהות.

לצד זאת, ניתן להיווכח כי על אף נגישות הנרחבת לאינטרנט בישראל, השימוש ביישומים שלו הוא מהנמוכים במדינות המערב – כך למשל, ישראל מדורגת במקום ה-25 ברכישות מקוונות (e-Commerce) ובמקום ה-28 בשימוש בבנקאות באינטרנט בקרב 34 מדינות ה-^[10].OECD

חלק משמעותי מהפער הדיגיטלי ומהשונות בין הנגישות לאינטרנט לבין השימוש בו, נובע מרמת אוריינות דיגיטלית נמוכה בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה^[11]. כך למשל, במדד ה-OECD למדידת מיומנויות מבוגרים, רק 27% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל הצליחו לעבור את הרמה הבסיסית של המבחן המייצג אוריינות דיגיטלית. בקרב אוכלוסיית החרדים, האוכלוסייה הערבית ובני 55+, שיעור הנכשלים היה גבוה משמעותית^[12].

בנוסף, החדשנות הדיגיטלית שצמחה במגזר העסקי טרם חלחלה אל המגזר הציבורי. בעוד שישראל מדורגת בצמרת 1המדדים הנוגעים לחדשנות בהיי-טק, היא מדורגת במקומות נמוכים יותר בכל הנוגע לשימוש בתשתית וטכנולוגיה במגזר הציבורי: במקום ה-13 בעולם במתן שירותים מקוונים ממשלתיים במדד ה-e-Government של האו"ם^[13], ובמקום ה-27 במדד ה-OECD לקשר הציבור עם גופים ממשלתיים באמצעות האינטרנט.^[14]

על אף מהלכים משמעותיים שהחלו בשנתיים האחרונות, כדוגמת השקת אתר ממשלתי מרכזי (Gov.il)^[15] והקמת אתר ממשלתי אחוד למשרות ומכרזים (Jobiz), ישנו פוטנציאל משמעותי נוסף לקידום שימוש בכלים דיגיטליים לצורך מתן שירותים לאזרח בישראל. כך, אף שחלק ניכר מהשירותים המשמעותיים והנפוצים הניתנים לציבור על-ידי הממשלה כבר עברו תהליך דיגיטציה, עדיין ישנם שירותים לא מעטים שלא ניתן לקבל באמצעים מקוונים^[16], וכך גם שירותים רבים בשלטון המקומי. כיום, רק כ-31% מתושבי המדינה שולחים טפסים ממשלתיים באופן מקוון^[17]. גם המוצרים הציבוריים כמו רווחה, חינוך ובריאות אינם עושים שימוש מיטבי בפוטנציאל הטמון בעידן הדיגיטלי, וניתן לשפר אותם משמעותית באמצעות הטמעת כלים דיגיטליים, ובכך להביא לשיפור משמעותי בחיי אזרחי מדינת ישראל.